ברדיפה אחרי כסף וכוח הולכים ומשתלטים כמה תאגידי ענק על משאבי הטבע והכלכלה של העולם כולו. התהליך, אשר גורם להרס חייהם ותרבותם של מאות מיליוני בני-אדם, איננו תוצאה של חוקי טבע. הגיע הזמן לבדוק את אקסיומת "היד הנעלמה"
איור: דוד פולונסקי
בואו נדבר על הפיל שבתוך החדר. כמו האוויר היותר ויותר מזוהם שרובנו נושמים לקרבנו, גם הוא כמעט הצליח להישאר סמוי, אף כי החדר קטן למדי ואילו הפיל הולך וגדל.
הפיל שבחדרנו הוא שליטתם ההולכת וגוברת של תאגידי הענק הרב-לאומיים בכלכלה העולמית. כדי לשרוד, התאגידים הללו חייבים להרוויח ולגדול. להשגת היעד הזה – היחיד שהתאגידים הללו, מעצם טבעם, מסוגלים להציב לעצמם – עליהם להגביר עוד ועוד את שליטתם על הסדר הפוליטי העולמי ועל פירות הידע המדעי.
לתהליך הזה – המרכז יותר ויותר מכלל המשאבים של כדור הארץ, הממון והכוח הפוליטי בידי פחות ופחות ידיים – יש תוצאות רבות. הרס המשאבים הטבעיים שנוצרו במשך מיליוני שנים מתרחש במהירות מסוכנת ביותר, כאילו היו התאגידים הללו ניצולים בולימיים של אונייה טרופה, המסתערים בבולמוס הולל על אספקת המזון הזעומה שנותרה באי השומם שלהם. ההרס הסיטוני של שטחים פתוחים ואזורים חקלאיים אילץ מאות מיליוני חקלאים, דייגים וציידים לזנוח את אזורי הכפר ולעבור לסלאמס העירוניים ולערי הפחונים.
במדינות המערב משמעות הגלובליזציה היתה סגירתם של מאות אלפים עסקים מקומיים, חוות, מפעלים ובנקים קטנים לטובת וולמארטס, מקדונלד'ס, גאפ, סיטי-בנק וקונצרנים חקלאיים ענקיים. לא זו בלבד, הגלובליזציה הכלכלית בצורתה הנוכחית פירושה הפצה אגרסיבית של תרבות עולמית מונוליתית, שכוחה החינוכי העיקרי הוא הפרסום והטלוויזיה. בדיוק כפי שחייבים לנצל (ואף לכלות) יותר ויותר משאבים ושטחים פתוחים לשם הזנתו של הפיל ההולך וגדל בממדיו, כך גם, כדי שהכלכלה תוכל להמשיך לצמוח, חייב המסחר לפלוש ולכבוש יותר ויותר שטחים בחיים ובנפש האדם. משמעות הדבר היא שהישרדותן והתפתחותן של תרבויות ומסורות אחרות לצד תרבות הצריכה העולמית נעשו למעשה בלתי אפשריות.
כמובן, הפיל שעליו אנו מדברים אינו באמת סמוי. אנחנו פשוט השתכנענו – או שוכנענו – שהמערכת הכלכלית המעצבת את עולמנו היא טבעית ומחויבת המציאות בדיוק כמו כוח המשיכה. הצעד הראשון לקראת התעוררות והתנערות מקהות החושים הקיבוצית שלנו הוא בדיקת כמה מהאמונות האקסיומטיות שלנו, אותה מוסיקת מעליות ברקע, שמרדימה את שכלנו ודואגת שנישאר רדומים ואילמים אל מול השתלטותם של התאגידים על חיינו ועל עתידנו.
אקסיומה מס. 1: השוק החופשי הוא חופשי הרעיון של קפיטליזם-של-שוק-חופשי נוסח לראשונה בידי אדם סמית, פילוסוף וכלכלן אנגלי, בספרוThe Wealth of Nations ("עושר האומות"), שראה אור בשנת 1776. סמית טען כי לוּ הניחו לשוק להיות פתוח וחופשי, ללא התערבות ממשלתית בצורת חוקים לוויסות המחירים, כי אז היתה מתפתחת בזכות חוק ההיצע והביקוש הכלכלה היעילה ביותר האפשרית, כלכלה שבאופן טבעי היתה משרתת את צורכי החברה. עד היום מקובל לראות בתפישתו של סמית את הבסיס התיאורטי הטהור של מערכת השוק החופשי.
אנחנו פשוט השתכנענו – או שוכנענו – שהמערכת הכלכלית המעצבת את עולמנו היא טבעית ומחויבת המציאות בדיוק כמו כוח המשיכה
ואולם, "השוק החופשי" של ימינו שונה מאוד מן התפישות שביטא סמית, או מכל תפישה רציונלית של מושג החופש. וזאת מן הסיבות הבאות:
א. מערכת של שוק חופשי מחייבת את קיומה של ממשלה חזקה ועצמאית, כדי להבטיח שהיצרנים והתעשיינים יקבלו על עצמם את עלויות הייצור. אם עסק זקוק לעצים, למשל, עליו לשלם עבור העצים שהוא כורת, לא סתם לגנוב אותם. אם המשאבים שהעסק הזה משתמש בהם או גורם להם נזקים שייכים לציבור, כי אז צריך לפצות את הציבור על כך. אם אנשי עסקים מגלים דרכים להשתמש בחומרי גלם או לגרום נזקים למשאבים טבעיים בלי לשלם עליהם, הם זוכים ביתרון לא הוגן, והשוק חדל להיות חופשי. קפיטליזם-של-שוק-חופשי יכול להתקיים, אפילו תיאורטית, רק בתנאי שהעסקים מושרשים במקום מסוים: בתוך קהילה או מדינה המחייבות אותם לקחת אחריות על פעולותיהם. כיום, בעקבות חוקי הסחר הבינלאומי החדשים, התאגידים עוברים ממדינה למדינה ומנצלים את הייאוש הנרחב ואת החמדנות המקומית כדי להתחמק מחישוב העלויות האמיתיות של חומרי הגלם שהם משתמשים בהם או של המשאבים שהם הורסים.
ב. אפילו בתוך מדינה יחידה השוק החופשי מפסיק להיות חופשי מרגע שהעסקים נעשים חזקים דיים כדי להשפיע במידה בלתי סבירה על מדיניות הממשלה. זה בוודאי נכון במדינה כמו ארצות-הברית, שבה למעשה אין כל אפשרות להיבחר למשרה ציבורית בכירה ללא תמיכת התאגידים. פרסומת בחסות התאגידים – בשווי של יותר מ-150 מיליון דולרים – היא שהביאה לבחירתו של ג'ורג' וו. בוש לנשיאות ארצות-הברית, והמדיניות שלו – החל בביטול ההגבלות לטובת איכות הסביבה ועד ללחצים שהוא מפעיל למען קיצוצים ניכרים במסים לעשירים – משקפת את העובדה הבסיסית הזאת ללא כל בושה.
נוסף על הכספים המושקעים בגלוי במערכות הבחירות של מועמדים פוליטיים, כמעט כל התאגידים הגדולים משקיעים סכומי עתק גם בקבוצות של לוביסטים מקצועיים. תפקידם של אלה הוא להשפיע על מדיניות הממשלה כך שענף התעשייה המסוים שלהם לא ייאלץ לשאת בעלויות הייצור האמיתיות; להשיג מידע פנימי על עסקאות הקשורות במימון ציבורי; בקצרה, להוסיף לעסקים הגדולים עוד יתרונות במגרש משחקים שהוא כבר ממילא מאוד לא שוויוני. עצם קריסת הגבולות שבין העסקים לפוליטיקה די בה כדי להבין עד כמה החופש של השוק החופשי הוא בבחינת אשליה.
ג. המושג "שוק חופשי" קורס לגמרי ברגע שעסקים זוכים במונופול על מגזרים בכלכלה. על-פי הערכת הכלכלנים, כאשר חמישה עסקים או פחות שולטים ב-50% ויותר מפלח מסוים של הכלכלה, אפשר להגדיר זאת כמונופול. על-פי כתב-העת הלונדוני The Economist,חמש חברות שולטות כיום ביותר מ-50% מן השוק העולמי בתעשיות הבאות: מוצרי צריכה בני-קיימא, רכב, חברות תעופה, החלל, רכיבים אלקטרוניים, חשמל ואלקטרוניקה ופלדה; וחמש חברות שולטות ביותר מ-40% מן השוק העולמי בתעשיית הנפט, במחשבים אישיים ובתקשורת.
ד. כמובן, אדם סמית מעולם לא היה יכול לדמיין לעצמו מערכת כזאת, שבה הפרסום ימלא את התפקיד שהוא ממלא כיום בהבטחת המשך הצמיחה והשליטה של החברות הללו, שהן גדולות דיין כדי לשלם עבורו. הפרסום חותר תחת עצם הבסיס של שוק חופשי בכך שהוא מאפשר לחברות בעלות תקציב פרסום גבוה להמשיך לגדול, גם כאשר הערך הממשי של תוצריהן אינו מצדיק בשום צורה את הפופולריות או את המחיר שלהם. בני-אדם בכל רחבי העולם קונים קוקה-קולה משום שפרסום קבוע ומסיבי העניק למשקה הזה חותמת סמלית, שאינה קשורה כלל לערכו הממשי כמזון.
המניפולציות שהתאגידים הגדולים מצליחים לעשות במדינות המערב וההתחמקויות שלהם מאחריות הן משחק ילדים בהשוואה למערכה האגרסיבית והמתוכננת בקפידה, שהם מנהלים להשגת שליטה במשאבים ובכלכלות של מדינות "מתפתחות". ההבנה הזאת מובילה אותנו לאקסיומה הבאה.
המדיניות שהתגבשה בברטון-וודס אקסיומה מס. 2: אנשים מכל רחבי העולם זונחים את אורח חייהם המסורתי ונמשכים לתרבות הצריכה המערבית משום שזה מה שהם רוצים. זו הוכחה ברורה לכך שזוהי דרך החיים המושכת ביותר, ונצחונה הסופי והמוחלט הוא בלתי נמנע.
למעשה, עזיבת אזורי הכפר לטובת חיים של עוני משווע בסלאמס העירוניים – המסע שובר-הלב שמאות מיליוני בני-אדם עושים בכל רחבי העולם בחמישים השנים האחרונות – היא תוצאה ישירה של מדיניות שנהגתה לראשונה ב-1944 בפגישה שהתקיימה בברטון-וודס שבניו-המפשיר. בפגישה זו קרא האנס מורגנתאו, אז שר האוצר האמריקאי, ל"יצירת כלכלה עולמית דינמית, שבה בני-אדם מכל מדינה שהיא יוכלו ליהנות מפירות הקִדמה החומרית בעולם המבורך באוצרות טבעיים לרוב".
הדרך להשגת היעד הזה היתה המרת כלכלות העולם בכלכלות ייצוא: כלומר, כלכלות המכוונות לייצר עבור השוק העולמי. באותה פגישה בברטון-וודס, ולשם השגת היעד הזה בדיוק נוסדו, בהשראת ראשי הממסד המסחרי וראשי התאגידים, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית שכנעו, שידלו את האליטות השליטות במדינות העולם השלישי ולחצו עליהן לקבל הלוואות מיוחדות לצורך בניית סכרים, מערכות כבישים ותשתיות נוספות, כדי לספק את הכוח ואפשרויות ההובלה הנדרשות לתעשייה. כ-20% מכספי ההלוואות הללו נכנסו כמובן היישר לכיסיהן העמוקים של אותן אליטות, ועוד סכום לא מבוטל הוצא על הנשק שהאליטות הללו נזקקו לו כדי להבטיח את המשך שלטונן.
ברוב המקרים הסכרים לא סיפקו מספיק כוח והתעשייה לא הוקמה בסופו של דבר, אבל בינתיים המדינות בלעו את הפיתיון. הן היו זקוקות לדולרים להחזרת ההלוואות העצומות שלקחו, והדרך היחידה להשיג את הסכומים הנדרשים היתה הרס הכלכלה המקומית לטובת כלכלת ייצוא. הדבר נעשה בעזרתה הפעילה של קרן המטבע העולמית. בחקלאות היתה משמעות הדבר המרת גידולי מזון מקומיים, ששימשו בעבר להזנת התושבים, בסחורות כמו סוכר וקפה שניתן למכור אותן במערב. במרבית המקרים גילו האיכרים המקומיים התנגדות עזה לשינויים האלה, אך הממשלות התעקשו: לעתים באמצעות אסטרטגיות שכנוע שונות, ולעתים על-ידי שימוש באמצעים אלימים. כמוצא אחרון נשאר תמיד לוע הרובה: השימוש בכוחות משטרה או צבא, שלרוב קיבלו נשק והדרכה גם יחד מידי ארצות-הברית.
רבים מן הבכירים בבנק העולמי ובקרן המטבע האמינו בלהט כי השינויים שהם קידמו יתרמו בסופו של דבר לרווחת תושבי העולם, ואכן יש כמה יוזמות שהשיגו מטרות ברוכות. אך כיום אפילו בתוך הבנק ובקרן המטבע החלו להיווכח בנזק העצום שגרמה מדיניותם. בשנה האחרונה פורסם מחקר שארך שנתיים ומומן על-ידי הבנק העולמי, על השפעתם הכלכלית, הסביבתית והחברתית של 45,000 סכרים שהוקמו ברחבי העולם. נאמר שם כי "במקרים רבים מדי שילמו קהילות שלמות שנעקרו ממקומן, והסביבה שניזוקה, מחיר כבד שאין להשלים אתו ושלא היה בו כל צורך".
בביקורי האחרון בתאילנד, שבו ביקשתי להתחקות אחרי הסיבות לכך שפועלים תאים בוחרים להגיע דווקא לישראל, ראיתי במו עיניי את תוצאות המדיניות שנהגתה וגובשה בברטון-וודס. גיליתי שהפועלים אשר השאירו את ילדיהם בידי סבים וסבתות כדי לעבוד תמורת שכר מינימלי בישראל – או בסינגפור, בטייוואן או בבּהוּטן – היו למעשה חלק מהגירה המונית הרבה יותר גדולה מן הכפרים שבצפון-מזרח תאילנד. חסרי המזל, אלה שלא הצליחו למצוא עבודה מחוץ לתאילנד, נאלצו לחפש עבודה בבנגקוק או בערים גדולות אחרות בשכר עבדים ממש, או למכור את גופם לזנות. תושבי הכפרים של צפון-מזרח תאילנד הצליחו בעבר להתפרנס בכבוד, אם כי בצמצום, מגידול יבול אחד של אורז בשנה, ומציד ודיג בנהרות וביערות הרבים באזור. כל זה הגיע לקצו כשנבנו סכרים על הנהרות הללו, כדי לייצר חשמל עבור המפעלים שתרמו חלק נכבד לזיהום הנהרות. הדגה מתה, היערות בוראו בידי קונצרנים גדולים לעץ, ולא נותר לכפריים אלא להגר לסלאמס שבערים הגדולות. נסעתי לבקר במחנה-מחאה גדול של כפריים שאדמותיהם נהרסו בעקבות בניית סכר על הנהר פּאק מאן, ליד גבול תאילנד-לאוס. שבועות ספורים לפני שביקרתי אצלם בכפר שהם בנו ליד הסכר, עברו במחנה מאתיים בריונים שנשכרו בידי החברה שהפעילה את הסכר, ושרפו עד היסוד את הצריפים שהתגוררו בהם.
גרסאות שונות של אותו סיפור התרחשו בכל רחבי אסיה, דרום אמריקה, וגם בחלקים נרחבים של אפריקה. אין צורך לומר כי איש מעולם לא התייעץ בכפריים עצמם באשר לשאלה אם לקחת הלוואות, לבנות את הסכרים, לזהם את הנהרות או לברא את היערות.
הגוף המנהל החדש ביותר בעידן הכלכלה העולמית, ארגון הסחר העולמי, נוסד ב-1986 כחלק מן ההסכם הבינלאומי לסחר ותעריפים GATT- General Agreement on Trades and Tarrif, בעקבות לחציהן של ממשלות מערביות הנתונות תחת השפעת התאגידים. כדי להיות חברות בארגון הסחר העולמי – הצעה שמעט מדינות, בעיקר אלה מהן שיש להן חובות חיצוניים עצומים, יכולות לסרב לה – מתחייבות המדינות לאפשר לתאגידים ולבנקים רב-לאומיים לפעול בתוך גבולותיהן כאילו היו חברות מקומיות. החברוּת בארגון הסחר העולמי מונעת ממדינות החברות בו לחוקק חוקים שאינם מוצאים חן בעיני התאגידים, כמו חוקים להגנת הסביבה הטבעית או כוח העבודה שלהן. נאסר עליהן גם לקבוע תעריפים להגנה על התעשייה או על החקלאות המקומית, הנחוצות באופן חיוני להאכלת אוכלוסייתן. ביסודו של דבר, GATT וארגון הסחר העולמי שחררו את התאגידים מן הכבלים האחרונים שקשרו אותם למדינה מסוימת. למדינות "מתפתחות" לא נותר הרבה לבד מלהצטרף לתחרות על אספקת כוח עבודה זול למפעלי תאגידים, ולשמש כשוק להצפה בסחורות שאינן נמכרות במערב.
כמובן, יש תחום אחד שבו הארגונים הפיננסיים הבינלאומיים מעודדים בשצף הטלת הגבלות. ארגון הסחר העולמי אינו תובע, למשל, ממדינות החברות בו לאסור את עבודת הילדים, אבל בה-בעת הוא כן תובע את קיומה של שמירה קפדנית על חוקי נכסים אינטלקטואליים, כדוגמת פטנטים וזכויות-יוצרים, כפי שקבעו מדינות המערב לטובת התאגידים. החקלאים שפיתחו זנים מיוחדים במשך דורות של חקלאות סלקטיבית ניצבים עתה בפני איום של תביעות משפטיות מצד תאגידים שהוציאו פטנטים על הזנים הללו, אלא אם כן ישלמו להם תמלוגים. על מדינות המבקשות להציל חיי אדם באמצעות תרופות שעליהן הוצא פטנט במערב איימו בסנקציות חמורות. ישנם לפחות כמה דברים שנחשבים קדושים…
הטבע התאגידי אקסיומה 3: האם אין זה בסך-הכול הטבע האנושי? ככלות הכול, העשירים והחזקים תמיד מוצאים דרכים לנצל את העניים.
בין אם הטבע האנושי הוא אכן אפל כפי שנדמה לפעמים, או לא, איננו עוסקים כאן בטבע האנושי אלא בטבע התאגידי, אשר מושרש בהיסטוריה מאוד מסוימת ולא התגבש בידי הגנטיקה אלא באמצעות חוקים.
הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית שכנעו, שידלו את האליטות השליטות במדינות העולם השלישי ולחצו עליהן לקבל הלוואות מיוחדות לצורך בניית סכרים, מערכות כבישים ותשתיות נוספות, כדי לספק את הכוח ואפשרויות ההובלה הנדרשות לתעשייה. כ-20% מכספי ההלוואות הללו נכנסו כמובן היישר לכיסיהן העמוקים של אותן אליטות, ועוד סכום לא מבוטל הוצא על הנשק שהאליטות הללו נזקקו לו כדי להבטיח את המשך שלטונן
מעמד חוקי של תאגידים – המגן על המשקיעים מפני חָבוּת וסיכון פיננסי – הוענק במקורו רק לחברות ששירתו את הציבור, כמו בתי-חולים ובתי-ספר, וליוזמות שיש בהן סיכון אך הן נחוצות לציבור, כגון סלילת כבישים או ייבוש ביצות. ב-1809, למשל, קבע בית-המשפט העליון של ארצות-הברית שאם לחברה המבקשת מעמד של תאגיד "יש מטרה פרטית ואנוכית גרידא; ואם מטרה זו פוגעת בטובת הציבור או לא מקדמת אותה", כי אז תימנע ממנה הזכות לקבל מעמד כזה.
ואולם, במהלך השנים השתמשו התאגידים בארצות-הברית, בבריטניה ובמדינות נוספות בשוחד, בשידול ואפילו באלימות כדי להשפיע על שופטים ולהביא לכך שהחוקים ישונו. התאגידים קיבלו את הזכות לחופש הביטוי, למשל, אשר אפשרה להם לתרום למאמץ המלחמתי של פוליטיקאים, ובה-בעת הותר להם להגביל את חופש הביטוי של עובדיהם בתוך שטח החברה, ובאופן כזה למנוע התארגנות של איגודים מקצועיים. התאגידים קיבלו את הזכות לבעלות על תאגידים אחרים, שפירושה היא אפשרות להקים חברות-בנות אשר ייקחו על עצמן פרויקטים מסוכנים או מפוקפקים מבחינה משפטית: כך שלא רק בעלי המניות אלא גם התאגיד-האם עצמו יוכל להתחמק מאחריות במקרה של כישלון. והחשוב מכול, התאגידים קיבלו את הזכות החוקית להתאגד למטרת רווח, ורווח בלבד.
עובדים בכירים בתאגידים הגדולים אינם יכולים להגיע להחלטות המבוססות על מוסר, גם אם ירצו בכך בכל לבם. ראו למשל את המקרה של וורן אנדרסן, המוזכר במאמרו של ג'רי מנדר, "חוקי ההתנהגות של תאגידים" המופיע באנתולוגיה המצוינת The Case Against Global Economy. אנדרסן היה יו"ר יוניון-קרבייד 1986, כאשר במפעל של החברה בבהובל שבהודו – אשר הוקם דווקא שם, בין היתר, בגלל חוקי הבטיחות הרופפים של מדינה זו – נפלט בטעות לאוויר methyl isocyanate (כימיקל רעלני ביותר, המשמש לייצור מדבירי מזיקים). בתאונה זו נפגעו 200,000 בני-אדם ומתו 6,000. לאחר התאונה הודיע אנדרסון, כולו מזועזע ומלא חרטה, כי הוא מתכוון להקדיש את שארית חייו לניסיון להקל על הסבל שהחברה שלו גרמה. בתוך שנה אחת התוודה אנדרסון בראיון ל"Business Week" כי הגיב "בצורה מוגזמת", וכי הוא מוכן להתייצב בראש המערכה נגד תשלום נזיקין ופיצויים. כפי שמנדר כותב, "לוּ התמיד מר אנדרסון בביטוי רגשותיו האישיים או בהכרתו באשמת החברה, הוא היה ללא ספק מפוטר לאלתר".
קרובים לקומוניזם אקסיומה 4: אם אתם מותחים ביקורת על המערכת הכלכלית הנוכחית, פירוש הדבר שאתם סוציאליסטים או קומוניסטים.
בין אם הטבע האנושי הוא אכן אפל כפי שנדמה לפעמים, או לא, איננו עוסקים כאן בטבע האנושי אלא בטבע התאגידי, אשר מושרש בהיסטוריה מאוד מסוימת ולא התגבש בידי הגנטיקה אלא באמצעות חוקים
מבחינות רבות, כלכלה הנשלטת בידי תאגידי ענק היא כשלעצמה קרובה לקומוניזם. הדיקטטורה הקומוניסטית סגדה להתקדמות הכלכלית כיעד החברתי הראוי היחיד. ערכים דתיים, סביבתיים או תרבותיים הוכפפו כולם לתוכנית החומש. הכוח הכלכלי התרכז בידיהם של ביורוקרטים מעטים. אפילו בקרב מבקריה של הכלכלה הגלובלית קיימת כיום הסכמה נרחבת כי השוק החופשי יישאר. מה שאנו צריכים זה ציבור אזרחים ערני ומעורב, אשר יוכל לאלץ את הממשלה להגביל את כוחם של תאגידים אם פעולותיהם יסכנו את טובת הציבור, וליצור שוק המשרת את האנושות, ולא אנושות המשרתת את השוק.
אגדה במסכת שבת מספרת כיצד שמעון בר יוחאי ביקר בחריפות את הכוח הגלובלי של זמנו – האימפריה הרומית – בעקבות השבחים שרבי יהודה חלק לה. "תיקנו גשרים", אמר רבי יהודה. "ליטול מהם מכס", ענה רבי שמעון. "תיקנו שווקים", אמר רבי יהודה. "להושיב בהם זונות", ענה רבי שמעון. השמועה על דברי הביקורת של רבי שמעון הגיעה לאוזני הרומאים, ורבי שמעון נאלץ להימלט למערתו המפורסמת, שבה מצא מחסה במשך 13 השנים הבאות. לאחר שעזב את המערה החליט לעשות דבר-מה לתועלת הציבור לציון חירותו החדשה: הוא יטהר את השוק בטבריה בכך שיגלה את הגופות שעל-פי השמועה קבורות תחתיו.
כמו רבי שמעון, תפקידנו היום הוא לטהר את השוק. גילוי המקומות שבהם קבורות הגופות פירושו חשיפת הרוע שנגרם – בכוונה תחילה או לא בכוונה תחילה – על-ידי הרדיפה הגסה והבלתי מרוסנת אחרי כסף וכוח המאמר פורסם בגיליון מספר 4 "אין לאן לברוח" לחצו כאן להזמנת הגיליון